מאירי על בבא מציעא נ״ה

« מאירי על בבא מציעא נ״ד ע״ב מאירי על בבא מציעא נ״ו ע״א »

1 בְּאֶמְצַע הֶקְדֵּשׁ, לֵיתַהּ? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּסוֹף הֶקְדֵּשׁ.

2 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא: מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא, בְּאֶמְצַע הֶקְדֵּשׁ מִיהָא אִיתַהּ, וְלוֹסֵיף נָמֵי חוֹמֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי הוּא כְּסוֹף הֶקְדֵּשׁ, מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ – אַף אֶמְצַע הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

3 אֲמַר לֵיהּ רַב זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מַאי חָזֵית דִּמְדַמֵּית לֵיהּ לְסוֹף הֶקְדֵּשׁ? נְדַמְּיֵיהּ לִתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא לְסוֹף הֶקְדֵּשׁ הֲוָה לֵיהּ לְדַמּוֹיֵי, שֶׁכֵּן נִתְפָּס מִנִּתְפָּס. אַדְּרַבָּה: לִתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ הֲוָה לֵיהּ לְדַמּוֹיֵי, שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ אַחֲרָיו קְדוּשָּׁה מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ אַחֲרָיו קְדוּשָּׁה!

4 כִּדְאָמַר רָבָא ״הָעֹלָה״ – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה. הָכִי נָמֵי ״הַטְּמֵאָה״ – טְמֵאָה רִאשׁוֹנָה.

5 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״פָּרָה זוֹ תַּחַת פָּרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ״, ״טַלִּית זוֹ תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ״ – הֶקְדֵּשׁוֹ פָּדוּי, וְיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

6 ״פָּרָה זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים תַּחַת פָּרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ״, ״טַלִּית זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ״ – הֶקְדֵּשׁוֹ פָּדוּי. עַל הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, עַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

7 מַתְנִי׳ הָאוֹנָאָה – אַרְבָּעָה כֶּסֶף, וְהַטַּעֲנָה – שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה – שָׁוֶה פְּרוּטָה.

8 חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן: הַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, וְהַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ מָעַל, וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְּרוּטָה חַיָּיב לְהַכְרִיז, וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילּוּ לְמָדַי.

9 גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח! הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

10 הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה! סֵיפָא אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן.

11 חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן כּוּ׳. וְלִיתְנֵי נָמֵי הָאוֹנָאָה פְּרוּטָה? אָמַר רַב כָּהֲנָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת.

12 וְלֵוִי אָמַר: יֵשׁ אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן: הָאוֹנָאָה פְּרוּטָה, וְהַהוֹדָאָה פְּרוּטָה, וְקִדּוּשֵׁי אִשָּׁה בִּפְרוּטָה, וְגָזֵל בִּפְרוּטָה, וִישִׁיבַת הַדַּיָּינִין בִּפְרוּטָה.

13 וְתַנָּא דִּידַן, מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי יְשִׁיבַת הַדַּיָּינִין? תְּנָא לֵיהּ גָּזֵל.

14 וּמִי לָא תָּנֵי גָּזֵל וְקָתָנֵי אֲבֵידָה? הָנָךְ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ: גָּזֵל – הַגּוֹזֵל מֵחֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבָּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו וַאֲפִילּוּ לִמְדִי. אֲבֵידָה – הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה שָׁוֶה פְּרוּטָה חַיָּיב לְהַכְרִיז, וְאַף עַל גַּב דְּזַל.

15 וְלֵוִי, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי אֲבֵידָה בִּפְרוּטָה? תְּנָא לֵיהּ גָּזֵל.

16 וּמִי לָא קָתָנֵי גָּזֵל וְקָתָנֵי יְשִׁיבַת הַדַּיָּינִין? יְשִׁיבַת הַדַּיָּינִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: בֵּית דִּין נִזְקָקִין אֲפִילּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.

17 וְלֵוִי, מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי הֶקְדֵּשׁ? בְּחוּלִּין קָמַיְירֵי, בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי.

18 אֶלָּא תַּנָּא דִּידַן דְּקָא מַיְירֵי בְּקָדָשִׁים, נִתְנֵי מַעֲשֵׂר בִּפְרוּטָה? כְּמַאן דְּאָמַר אֵין בְּחוּמְשׁוֹ פְּרוּטָה. וְלִיתְנֵי חוֹמֶשׁ מַעֲשֵׂר בִּפְרוּטָה? בְּקַרְנָא קָא מַיְירֵי, בְּחוֹמֶשׁ לָא קָא מַיְירֵי.

19 גּוּפָא, אָמַר רַב קַטִּינָא: בֵּית דִּין נִזְקָקִין אֲפִילּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. מֵתִיב רָבָא: ״וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם״,

20 לְרַבּוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה לְהִישָּׁבוֹן. לְקֹדֶשׁ – אִין, אֲבָל לְהֶדְיוֹט – לָא.

21 אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב קַטִּינָא, אִם הוּזְקְקוּ בֵּית דִּין לְשָׁוֶה פְּרוּטָה – גּוֹמְרִין, אֲפִילּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. תְּחִילַּת הַדִּין בָּעֵינַן פְּרוּטָה, גְּמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן פְּרוּטָה.

22 מַתְנִי׳ חֲמִשָּׁה חוּמְשִׁין הֵן, אֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְהַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

23 גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְכִי עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה?

24 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה. דְּתַנְיָא: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר לָהּ: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.

25 וּלְרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר? אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר.

26 מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת, וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת, וְיַחְזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ פֵּירוֹת וְיֹאכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

27 וּמִי מְחַלְּלִינַן כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת? וְהָא תְּנַן: סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ, מֵבִיא בְּסֶלַע מָעוֹת וְאוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֶּשְׁנָהּ סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מְחוּלֶּלֶת עַל מָעוֹת הַלָּלוּ, וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן וּמְחַלְּלוֹ עָלֶיהָ.

פירוש מאירי על בבא מציעא נ״ה

1 זה שאנו אומרים בבהמה טמאה שהיא תחלת הקדש סוף הענין הוא מפני שאינה סוף הקדש לעולם שהרי אין גופה ראוי לבדק הבית ואדם צריך להתפיס בסוף קדושתה לדברים הראויים לתקון הבית כגון אבן או קורה וכיוצא באלו ואע"פ שאפשר להיותה אמצע הקדש כגון שהקדיש תחלה דבר אחר לבדק הבית והתפיס קדושתה לבהמה זו שהיה לנו לומר בזו כשיחללנה על דבר הראוי לבית שיוסיף חומש אינו כן אלא כל הנתפס הבא לחללו אין מוסיף חומש ואמצע הקדש כסוף הקדש שאין בו חומש שהרי אין בו פדיון ולעולם אין חומש אלא לחלול הקדש ראשון והוא שאמרו הטמאה טמאה ראשונה אף לענין סדר עבודה אמרו במסכת יומא שאין דבר קודם לתמיד של שחר והוא שאמרו העולה עולה ראשונה כמו שיתבאר במקומו:

2 קדשי בדק הבית אינן בדין תמורה ליתפס שניהם בקדושה ואם אמר הרי זו תמורת זו או חליפין של זו שהוא לשון תמורה לא אמר כלום אבל כל שאמר דרך הוצאת הראשונה לחולין כגון הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו יצאה ראשונה לחולין ונתפסה שניה בקדושה וקדשי מזבח יש בהם תמורה ואינן בתורת חלול שאין תמימים נפדים ואם נפל בהם מום ישנן בדין תמורה לתפוס תמורתן וללקות עליה ומ"מ עיקר ענינה בחלול וכשמחללין בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לכתחלה אין פודין אלא בשוויין ובדיעבד אפילו שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ויצא לחולין ומותר ליהנות בו ומ"מ תקנו חכמים שיהא פדיונן בשומת דמים ואם לא היה הנתפס כדרך הראשון ישלים את דמיה ואם היתה שוה יותר נתפסה כלה:

3 אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש טלית זו תחת טלית זו של הקדש ולא הזכיר שומת דמים הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה היתה שניה שוה יותר נתפסה לקדושה היתה פחותה הימנה משלים הדמים בשווי הראשונה ומוסיף חומש ויש גורסין בה אין הקדשו פדוי שלשומת כסף אנו צריכים ואינו יכול ליהנות עד שיודה הגזבר בחלול זה ויתחלל מידו בכסף ומ"מ גזבר יכול לחלל אם ראה בו תועלת להקדש והוא שאמר יד הקדש על העליונה ולא יראה כן:

4 הזכיר בה שומת דמים ואמר פרה זו בחמש סלעים תחת פרה זו של הקדש אפילו לא היתה הראשונה שוה ארבע נתפשה זו השניה ומוסיף חומש על הסך שהזכיר והוא חמש סלעים היתה שוה הראשונה יותר משלים בסך הראשונה ומשערין בה את החומש:

5 המשנה החמישית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול שיעור האונאה נתגלגל לשיעור הטענה ועל ידי שיעור הטענה נתגלגל בשיעור הודאה ועל ידי שיעור ההודאה שהיא פרוטה נתגלגל להודעת דברים ששיעורם בפרוטה ואמר על זה האונאה ארבעה כסף לסלע והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה והנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל המוצא שוה פרוטה חייב להכריז והגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי אמר הר"ם ארבעה כסף השקל ארבעה וששים שעורות וכשיהיה שעור ההונאה ארבעה כסף לסלע שהוא השתות חוזר ההונאה ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה וכן ביאר התלמוד בזה ופרוטה חצי שעורה מכסף וענין הטענה וההודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות:

6 אמר המאירי האונאה ארבעה כסף פי' למקח הסלע על הדרך שהתבאר הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה והוא לענין מודה מקצת שחייב שבועה ונאמר בתורה כסף או כלים ופרשו בו כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים הא אם טען פחות משתי מעין או אפילו שתי מעין מצומצמות עד שכשיודה פרוטה לא תהא הכפירה בשתי מעין אע"פ שהודה בפרוטה אינו נשבע וכן אם טענו מאה והודה לו בפחות מפרוטה אינו נשבע שאין זה הודאת מקצת שפחות מפרוטה ולא כלום:

7 האשה מתקדשת בשוה פרוטה דכל פחות מפרוטה לא מקניא נפשה הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל וכמו שביארנו המוצא שוה פרוטה חייב להכריז הא פחות מפרוטה אינו כלום וכמו שאמרו פרט לאבדה שאין בו שוה פרוטה הגוזל את חברו שוה פרוטה וכפר ונשבע ואח"כ הודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפילו למדי הואיל ונשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו במקומה בפרק הגוזל:

8 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

9 אונאה אף היא שעורה בפרוטה שכל בטול מקח שלה ביתר משתות או חזרת אונאה בשתות אם בפחות מפרוטה היא אין נזקקין לו ואם בפרוטה נזקקין לו שיש אונאה לפרוטות כך פסקוה מקצת גאוני ספרד וכדעת לוי ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה לאפוקי דרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שאין אונאה לפרוטות וכן פסקוה גדולי המחברים ופירשו בה שאין המאנה חייב להחזיר אא"כ היתה האונאה יתר מפרוטה הא יתר מפרוטה משהו ישנה בדין אונאה ויש מפרשים עד שתהא האונאה בכאיסר וכן עיקר דמדאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אאיסר ויש מפרשים עד שתהא הסחורה בכאיסר ומ"מ שיטה ראשונה נראית יותר ואע"פ שלא נשנית במשנתנו אפשר שבכלל גזל היא:

10 ישיבת הדיינים אף היא אינה בפחות מפרוטה ר"ל שכל תביעה בפחות מפרוטה אין נזקקין לה ומ"מ תבעו בפרוטה וישבו אע"פ שחזר הדבר לפחות מפרוטה כגון שהודה לו זה במקצתה גומרין את הדין ומחייבין אותו ליתן:

11 שוה פרוטה האמור באבדה כבר ביארנו בפרק אלו מציאות שאינו חייב בהחזרתה אא"כ היתה שוה פרוטה בשעת מציאה ובשעה שהוא נזקק להחזירה וכל שהוא בדרך זה אע"פ שהוזלה בנתים חייב להחזיר או להכריז כמו שביארנו שם:

12 מעשר כבר ביארנו שאין צריך לומר שכל פחות מפרוטה אינו כלום אלא אפילו היה בו ביתר מפרוטה כל שאין בחומשו פרוטה אינו בר פדייה מן התורה אלא מדברי סופרים ואע"פ שלא הזכיר במשנה זו שיעור חומש בפרוטה אינו אלא מפני שלא נתעסק בה בדברים שלא מן הקרן:

13 בנהנה מן ההקדש אע"פ שבפחות מפרוטה לא מעל מ"מ צריך הוא להשיב אמרו חכמים את אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה לחשבון:

14 המשנה הששית ואף גם זאת שלא מכונת הפרק אלא שבא על ידי גלגול מה שהזכיר שחמש פרוטות הן הזכיר בזו שחמשה חומשין הן חמשה חומשין הם האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים מוסיף חומש הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש הפודה את הקדשו מוסיף חומש הנהנה שוה פרוטה מן של הקדש מוסיף חומש הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע והודה מוסיף חומש אמר הר"ם כל זה מבואר תוספת חומש זה בכל מה שזכר מהם הוא מן התורה ויש מהם מה שלמדו עליהם וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת ביכורים מסדר זרעים ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה:

15 אמר המאירי חמשה חומשין הם האוכל בשוגג תרומה ר"ל תרומה גדולה וכן האוכל תרומת מעשר שהיה הלוי מפריש ממעשר שלו ליתנו לכהן וכן תרומת מעשר הניטלת מן הדמאי ר"ל תבואה הנלקחת מעמי הארץ שגזרו על כל חבר הלוקח מהם שיפריש מעשרותיו והצריכו חומש בתרומת מעשר שלו אע"פ שבמעשר שני של דמאי אמרו שאין מוסיף בו חומש כדי שלא יבאו לזלזל בו ומ"מ לא מנו בזו תרומה גדולה שהרי לא חייבו בה כלל מצד שכבר מצאום שהיו מוזהרים בה וכן האוכל חלה בשוגג שהרי אף היא נקראת תרומה כדכתוב חלה תרימו תרומה וכן האוכל בכורים שהרי אף הם נקראים תרומה כדכתוב ותרומת ידיך אלו בכורים בכל אלו אם אכלן בשוגג משלם ומוסיף חומש וכל אלו נכללים בחומש אחד שכל שם תרומה אחת היא:

16 הפודה נטע רבעי או מעשר שני שדינן שוה ליאכל בירושלם או לפדותם ולהביא את הכסף לשם צריך להוסיף חומש בפדיונם ואף שני אלו נכללים בחומש אחד מפני ששניהם שוים לדין אחד ועוד שהרי לא נאמר חומש בנטע רבעי אלא שלמדנוהו ממעשר שני בגזרה שוה דקדש קדש ודוקא במעשר שני שלו כמו שהתבאר הפודה את ההקדשות ר"ל שהקדיש הוא בעצמו מוסיף חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו וגו':

17 הנהנה בשוגג מן ההקדש בשוה פרוטה מעל ומוסיף חומש כמו שביארנו הגוזל וכפר ונשבע והודה משלם ומוסיף חומש כמו שהתבאר:

18 ונמצאו עשרה חומשין ונכללו בחמשה ולמדת ממשנה זו שתרומת מעשר של דמאי משתלמת לכהנים ויש שואלין בה לענין הדין יאמר לו הבא ראיה שלא נתרמה וטול ואם מפני האיסור והלא כבר נתרמה ונאכלה בשוגג ואפילו היתה בעין ימכרנה לכהנים בזול ואין זו שאלה שהרי באותה תרומה בעצמה היתה התקנה שהרי לא הצריכו במעשר ראשון הואיל ומותר לזרים אלא שיאמר לו הבא ראיה וטול אבל תרומת מעשר שיש בה עון מיתה עליו היתה התקנה והרי היא מכח התקנה כאלו באה מן הטבל וזכו בה הכהנים:

19 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

20 בהרבה מקומות עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה ואף במקומות יותר משל תורה וברוב מקומות לא עשו דבריהם חזקים כשל תורה ואין להשיב מאלו על אלו מדת חכמים כך היא הם אמרו והם אמרו ומ"מ יראה שכל שעשו דבריהם חזקים כשל תורה דוקא במקום שהיתה פרצת הגדר מצויה בו מצד קולת הענין והיה צריך חזוק אם מצד דברים שההזק מצוי בהם וחששו שאלו היה אצלם נדון כשאר דברי סופרים לא היו חוששין בדבר והיה הגדר צריך בו כעין מטמא ומדמע ומנסך שאמרו בו שאף לדעת האומר קנסו שוגג אטו מזיד דוקא בדרבנן:

21 במסכת גיטין אמרו שהמביא גט ממדינת הים הואיל ואין עדים מצויין לקיימו צריך שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ויתננו בפני עדים והרי היא מגורשת ואם יבא הבעל ויערער שלא בראייה אין שומעין לו ואם לא היה השליח שם בשעת כתיבה וחתימה לא יתננו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתנו הרי זה תלוי ועומד עד שיתקיים היה שם בשעת כתיבה וחתימה ונתנו לה בפני שנים ולא אמר לה בפני נכתב וכו' ונשאת על פי אותו הגט חוזר ונוטלו אע"פ שנשאת ונותנו לה בפני שנים ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם ואם לא עשה כן הגט תלוי ועומד עד שיתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא קיימתו שומעין לו להוציא והולד תלוי ועומד עד שיתקיים הגט בחותמיו:

22 מעשר שני אפי' של דמאי אין מחללין אותו שלא לשום צורך בעולם ומה שאמרו במעשר שני של דמאי שמחללין אותו כסף על כסף ונחשת על נחשת פירשוה גדולי המפרשים בשני מטבעות ומחליפין לאיזה עלוי שביניהם אם לחריפות של זו על זו אם ואיזו סבה או במטבע אחד ורעות ביפות וכיוצא באלו אבל במטבע אחד ובלא שום סבה סלע על סלע איסר על איסר פרוטה בפרוטה אין לו לחלל שהרי זה שלא לצורך כלל הא כל שהוא לאיזו סבה במעשר שני של דמאי מחללין כסף על כסף נחשת על נחשת כסף על נחשת ואין צריך לומר נחשת על כסף וכן נחשת על הפירות ומ"מ אם היה צריך לאותן הפירות עד שלא הגיע לירושלם לא יחזור ויחללם שפירות הלקוחים בכסף מעשר אין נפדין ברחוק מקום אא"כ נטמאו באב הטומאה ואף בדמאי לא הקלו בזו אלא יעלו אותם הפירות בעצמן ויאכלו בירושלם וזה שאמר ר' מאיר בשמועה זו ויחזור ויפדה את הפירות לא שהיה מזקיק לעשות כן אע"פ שגדולי הצרפתים פרשוה כן אלא שאפשר לו בכך אע"פ שנלקחו בכסף מעשר מפני שבדמאי הקלו ואין הלכה כמותו אלא כחכמים בכסף כיצד סלע של מעשר וסלע של חולין שנתערבו ואין ידוע איזהו של מעשר ואיזה של חולין מביא פרוטות של נחשת בשוה סלע ואומר סלע של מעשר שני איזה שיהיה מחולל על פרוטות הללו ואם רצה להחזיר סלע למעשר בורר אח"כ את היפה שבשניהם ומחלל מעות של נחשת עליו וחזר הכסף למעשר אבל כסף על כסף אפילו מדחק לא התירו שאם כן לא היה צריך לפרוטות אלא שיבור את היפה ויאמר אם זו של מעשר מוטב ואם זה של חולין יהא קדושת חברו מחוללת עליו ומ"מ בכלם אם עבר וחלל הרי זו מחולל:

23 הסכימו חכמי הגאונים שדברים אלו לא נאמרו אלא חוץ לירושלם אבל בירושלם הואיל ולצורך אכילה הוא עושה ככל מה שרואה שהוא צריך לו לצורך הוצאתו בכל ענין ואין כאן בית מיחוש וכמו שאמרו למעלה שאני ירושלם דרחמנא אמר בכל אשר תאוה נפשך וכו' וכן יראה לי שאף חוץ לירושלם דוקא נאסר כל שנעשה שלא לצורך הוצאה שבירושלם אלא דרך משא ומתן או לאיזו סבה אחרת ואנו מדקדקין בחלול מטבע על הפירות ופירות על המטבע ופרי על פרי ומטבע על מטבע על הדרך האמור למעלה הא כל מה שנעשה לצורך אכילת ירושלם או דרך הקל המשא להביאו לירושלם עושה בכל מקום ואין כאן בית מיחוש:

« מאירי על בבא מציעא נ״ד ע״ב מאירי על בבא מציעא נ״ו ע״א »